השיער שממנו מייצרים פיאות נכריות הוא מטקס של עבודת אלילים, השיער מוגש כקורבן
לאלילים.
אך לאחר מכן נמכר בכמויות לסוחרי שער המוכרים אותו במחיר זול לייצרני הפאות.
יוצא שהפאות הן תקרובת של ע"ז, ואביזרייהו דע"ז.
ככל שיש יותר דרישה לפאות, כן עושים יותר טקסים של עבודה זרה, כדי להרוויח מזה כסף,
כי ההודים שם עניים וזוהי מחייתם !
יוצא שהיהדות של לובשי הפאות מחייה את העבודה זרה בעולם.
כמוש – האל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "ע?ם כ??מו?ש?". (במדבר כ"א
כ"ט)
דרך של עבודה זרה הוא ומעביר שערו כמוש
א. ספר המצות להרמב"ם – מצות לא תעשה – מצוה ו
מצוה ו'- שהזהירנו מעבוד עבודה זרה ואפילו בזולת הארבעה מינין הקודמים אבל בתנאי
שתהיה אותה העבודה כדרכה,
רוצה לומר שיעבוד אותה במה שהוא דרך אותו הנעבד שיעבד בו כמו שיפעור עצמו לפעור או
יזרוק אבן למרקוליס, והוא אמרו יתברך באזהרה מזה, לא תעבדם,
ולשון מכילתא לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני
עצמה,
ולכן מי שזרק אבן לפעור או שפער עצמו למרקוליס אינו חייב כי אין זה דרך עבודתה
לאמרו יתברך איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני,
והעובר על לאו זה במזיד חייב סקילה וכרת, ובשוגג קרבן, וכבר התבארו משפטי מצוה זו
גם כן בז' מסנהדרין, ושם אמרו, שלש כריתות בעבודה זרה למה,
אחת כדרכה ואחת שלא כדרכה, ואחת למולך, רוצה לומר, כי מי שעבד אי זה עבודה זרה
שתהיה באיזה מין שיהיה מן העבודות, הנה הוא חייב כרת, ובתנאי שיעבוד אותה כדרכה
כלומר,
בדבר שדרכה שתעבד בו, כמו פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו כמוש וכן מי
שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שהיה מהם הנה הוא גם כן חייב כרת
ואף על פי שאין דרך עבודתו בכך כמו אילו הקריב לפעור או השתחוה למרקוליס וזהו שלא
כדרכה והכרת השלישית במי שהעביר מזרעו באש למולך כמו שאבאר.
ב. ספר החינוך – מצוה כט שלא לעבוד עבודה זרה:
שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה,
ואף על פי שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיון שעבדה במה שדרכה
להעבד חייב,
ואף על פי שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו
לכמוש, שנאמר [שמות כ', ה'] ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד אי זו עבודה
שתהיה:
שרשה ידוע: דיניה, כגון מי שעובדה דרך עבודתה לכוונת בזיון מה דינו, ושאר פרטיה
מבוארים במסכת (עבודה זרה) [סנהדרין דף ס"ד ע"א]:
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות:
ועובר עליה במזיד ויש עדים נסקל, ומבואר דין זה גם כן בפרק שביעי מסנהדרין [דף ס'
ע"ב]:
שתי מצוות אלו שימנה הרמב"ם ז"ל, שהן השתחואה לעבודה זרה וכן שלא לעבדה במה שדרכה
לעבדה, יכללם הרמב"ן ז"ל
בלאו דלא יהיה לך, כמו שכתבנו למעלה [מצוה כ"ז], נמצא שיסלק שתי מצוות בכאן מחשבונו
של הרמב"ם ז"ל:
ג. רמב"ם ספר המצות – מצות לא תעשה – מצוה ו
מצוה ו'- שהזהירנו מעבוד עבודה זרה, ואפילו בזולת הארבעה מינין הקודמים, אבל בתנאי
שתהיה אותה העבודה כדרכה,
רוצה לומר שיעבוד אותה במה שהוא דרך אותו הנעבד שיעבד בו כמו שיפעור עצמו לפעור או
יזרוק אבן למרקוליס,
והוא אמרו יתברך באזהרה מזה לא תעבדם, ולשון מכילתא, לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב
על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה,
ולכן מי שזרק אבן לפעור או שפער עצמו למרקוליס אינו חייב כי אין זה דרך עבודתה
לאמרו יתברך,
איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, והעובר על לאו זה במזיד חייב
סקילה וכרת ובשוגג קרבן
וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן בז' מסנהדרין ושם אמרו שלש כריתות בעבודה זרה למה
אחת כדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת למולך,
רוצה לומר כי מי שעבד אי זה עבודה זרה שתהיה באיזה מין שיהיה מן העבודות הנה הוא
חייב כרת,
ובתנאי שיעבוד אותה כדרכה כלומר בדבר שדרכה שתעבד בו כמו פוער לפעור וזורק אבן
למרקוליס ומעביר שערו לכמוש
וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שהיה מהם הנה הוא גם כן חייב כרת, ואף על
פי שאין דרך עבודתו בכך כמו אילו הקריב לפעור או השתחוה למרקוליס
וזהו שלא כדרכה והכרת השלישית במי שהעביר מזרעו באש למולך כמו שאבאר.
תשובת הראב"ד הגאון ר 'משה שטרנבוך שכל הפאות מאירופא מעורב בהן שיער שהוקרב לע"ז
מהודו
במענה לשאלת רבים אודות הפיאות הנכריות נתברר שגם אותם מאירופא רובם מהודו
עם חשש תקרובת עבודה זרה וצריך להיזהר בזה רב משה שטרנבוך שליט"א
