ברייאן
ג'מייסון, החיפוש אחר חיים קודמים: חקירת המסתורין של גלגול נשמות וכוח הריפוי המדהים של תרפיה באמצעות גלגולים קודמים. הוצאת דריפטווד, מרץ
2002.
כבר בסוף שנות השישים, ד"ר ברייאן ג'מייסון התחיל
לחקור את נושא גלגול הנשמות. בספרו החדש "החיפוש אחר חיים קודמים: חקירת המסתורין של גלגול נשמות וכוח הריפוי המדהים של תרפיה באמצעות גלגולים
קודמים" הוא הקדיש כ- 300 עמודים לתיעוד מקרים כאלו. הספר כתוב בקלילות ובחן, והוא מלא הומור ותובנות מרתקות.
מקרה אחד כלל התנסות עם ציפורים: לברברה היה פחד מציפורים, והיא לא הצליחה למצוא את מקורו בתקופת חיים זו. הפחד שלה
מציפורים התחיל כשהיא היתה בת 27. כשחיפשה בחייה הקודמים, היא נזכרה שבאחד מגלגוליה היא היתה גבר לבן. בגיל 27, הוא התגורר בדרום מערב ארה"ב
בסביבות סוף המאה ה- 19. יום אחד, הוא אנס נערה אינדיאנית. בני משפחתה של הנערה קשרו אותו, ופשטו את חולצתו. הוא הושאר במדבר, ממתין למותו.
בזים רבים ירדו אליו, ואחד מהם החל לנקר את עיניו. למעשה, הוא מת באופן מעורר אימה שכזה. כשברברה סיימה את החיפוש הזה בחייה הקודמים, היא
השתוקקה לדעת מדוע היא חוותה חוויה כואבת שכזו. לכן, ד"ר ברייאן ג'מייסון הכניס אותה שוב למצב של חיפוש בחיים קודמים. היא חזרה לתקופת
הרפורמציה הפרוטסטנטית בצרפת. בחיים אלו היא היתה שומר בבית סוהר, אחראי על עינויים של אלו שנחשדו כאויבי הכנסייה, באמצעות ייסורים. העינוי
החביב ביותר על אותו שומר היה לחפור בעיניהם של האסירים.
לשוטרים הסיניים שעובדים במחנות העבודה ובבתי
הכלא, כדאי לחשוב על הלקח שמדגימה לנו אנקדוטה זו. המעשים שהם מבצעים היום, ישתקפו בחייהם בעתיד
אישה שהיתה בשואה
ד"ר גמייסון דן במקרה מעניין על אישה בשם ננסי. מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא חשה אשמה על כך שהיא חיה. למרות שחיי המשפחה
שלה היו נעימים וללא הרבה בעיות, היא ניסתה להתאבד 3 פעמים, אך כולן נכשלו. היא תמיד היתה קרובה ללהתאבד, אך עדיין, היא לא יכלה להבין למה.
לא היה שום דבר בחייה הנוכחיים שיגרום לה להיות רגישה לשאיפת המוות. היא הסכימה לטיפול באמצעות רגרסייה. למרות ששום דבר משמעותי לא נמצא בפגישות
הראשונות. בכל אופן, היא המשיכה בטיפול ברגרסייה כיוון שאיכשהו, גם היא וגם ד"ר גמייסון הרגישו שבסופו של דבר, ימצאו את הסיבה לדחף ההתאבדות
שלה. ואז, כצפוי, היא בסופו של דבר גילתה את הגורם למצבי הרוח הדיכאוניים שלה. באופן מפתיע זה לא היה מזמן. היא נזכרה בחייה במהלך
מלחמת העולם השנייה. היא היתה בת 16 והתכוננה לארוחת ערב עם משפחתה. היא יכלה לראות בבירור את אנשי הגסטפו פורצים לביתה ומצווים על המפשחה לבוא
איתם. אביה התנגד ונרצח. היא, אמא ואחיה הצעיר נגררו במורד המדרגות ונמשכו לרחוב. אז, הם נדחפו לתוך משאית. אחיה הצעיר ניסה לברוח ונרצח.
ברגע זה, היא חשה סחרחורת, ראתה את האדמה מסתובבת והתעלפה. כשהתעוררה, המשאית החלה לסוע. מאוחר יותר הם נלחצו עם אנשים נוספים בתוך רכבת. הם
הרגישו כמו סרדינים בקופסה. לאחר שהגיעו לתחנת הרכבת הם הוסעו למחנה עבודה, כמו חיות. שיערם נחתך, והם נאלצו ללבוש בגדי אסיר ולעבוד כעבדים.
כעבור מספר ימים נאצי אחד לקח אותה, ונערה נוספת, לבית גדול בסמוך למחנה העבודה. הנאצי ביקש מהן להתקלח, להתאפר ולהתלבש, מה שגרם להן להיראות
טוב יותר. אז הן נאלצו לשמש כזונות לנאצים.
כיוון שניגנה די יפה בפסנתר, היא נאלצה לספק בידור מוסיקלי לחיילים הנאצים. צעיר נאצי התאהב בה ואפילו
פעם אחת שלח לה פרחים. היא היתה בודדה, הוא היה נחמד אליה והיא החלה לחפש את חברתו ולהינות ממנה. היא אפילו דמיינה שהיא תחייה איתו לאחר
המלחמה. יום אחד, כשהנאצי הזה לקח אותה לחצר של מחנה העבודה היא ראתה אסירים רבים שהמתינו בתור למקלחת. לאחר שהנאצי ראה את סקרנותה, הוא אמר
לה שיש לה מזל רב בגללו. אסירים אלו חשבו שהם הולכים למקלחת, אך במקום זאת הם הוכנסו לתאי גזים. ברגע זה, אישה הסתובבה והביטה בה במבט מתחנן
עם דמעות בעיניים. ננסי זיהתה את אימה. כשעיניהן נפגשו היא היתה המומה לחלוטין מכאב ומאשמה בלתי נסבלים. היא הרגישה סחרחורת. היא לא יכלה
לשחרר את עצמה מהאשמה על כך שידעה שבזמן שאימה הלכה להירצח, היא חיפשה את חברתו של נאצי. בסופו של דבר היא התאבדה ע"י כך שחתכה את שורש כף
ידה. כשחייה דעכו היא עדיין חשה אשמה על כך שנטשה את משפחתה והתרועעה עם נאצי. תחת הדרכתו של ד"ר גמייסון, ננסי הצליחה להשתחרר מתחושת האשמה שלה
והגיעה אל השלווה. לא מפתיע שהיא כבר לא רצתה להתאבד. היא גם הבינה כשהאזינה להקלטה של רגרסייה מסויימת שבמהלך חייה הנוכחיים, האח הצעיר
מהחיים ההם היה לבנה ושאימה היתה לביתה.