הכבאים שאיישו את שתי מכוניות הכיבוי שנסעו לעבר הכותל המערבי ב-28 ביולי 1981
עוד עסקו בניחושים על מהות המשימה שהוטלה עליהם, כשלפתע הצטוו לשוב על עקבותיהם.
האיש שהזמין את הכבאיות היה הרב יהודה מאיר גץ, רב הכותל, והוא גם זה שמיהר לבטל את
ההזמנה.
הרב גץ עשה זאת אחרי שהתברר לו כי כל הכבאים הנמצאים בדרכם אל הכותל הם ערבים.
הוא חשש כי כוונתו, לחפור מתחת ליסודותיו של מבנה כיפת הסלע כדי לאתר את מקומו של
קודש הקודשים ואת המקום שבו הוחבאו כלי המקדש,
תיחשף בטרם עת.
לכבאים נועד תפקיד משני במשימה:
שאיבת מאות מטרים מעוקבים של מי בוץ מתוך מחילת ענק שנחצבה בסלע לכיוון מזרח. הרב גץ
ופועלי משרד הדתות פרצו למחילה בחשאי,
בעת העבודות לחשיפת הכותל המערבי לכל אורכו.
סודו של הרב גץ נשמר שבועות בודדים בלבד.
במחילה, שלפי השערתו של רב הכותל הובילה אל עין עיטם – בית הטבילה שדרכו יצאו
כוהנים טמאים לטבול מבית המוקד שבהר הבית אל מחוץ לחומה – התחולל עימות אלים.
מוסלמים גילו את הפריצה ועשרות מהם השתלשלו דרך פתחים שהיו קבועים ברחבת ההר אל
המחילה הסמוכה לרחבת הכותל.
הרב גץ ובחורי ישיבה שהוזעקו למקום אצו לבלום בגופם את אנשי הוואקף.
בתום יום סוער, שבו ניצב הר הבית במוקד תשומת הלב העולמית, הורו ראש הממשלה אז,
מנחם בגין, שר המשטרה יוסף בורג והמפכ"ל שלמה אבצן,
לאטום מחדש את הפתח שנפרץ לכיוון מזרח.
זו היתה הפעם היחידה מאז 1967 שרשות ממלכתית, או נושאי תפקידים מטעם המדינה, ניסו
לפרוץ מזרחה, אל מתחת להר הבית.
רשמית פורסם אז שמחילת הענק שנמשכה אל מתחת למבנה כיפת הסלע נחשפה באקראי,
בעת חפירת גומחה לארון קודש בכותל המערבי.
רק אחרי שנים חשפו שניים מחברי הוועדה שמינתה הממשלה לבדוק את הפרשה,
כי הסיפור על הגומחה וארון הקודש נועד להסוות את האמת.
הארכיאולוג מאיר בן דב ומרכז ועדת השרים לענייני ירושלים, אפרים שילה,
גילו כי המחילה נפרצה בכוונה תחילה,
אבל כדי שלא לגרום למדינה נזק הסברתי הושמט הממצא העיקרי הזה ממסקנות הדו"ח שחיברו.
לאחר שנים הסביר הרב גץ כי הונע על ידי רצון עז לחשוף אחדים מכלי המקדש ובראשם ארון
הברית.
ספר חדש על הרב גץ מביא גילויים חדשים על הפרשה.
המחברת, הילה וולברשטיין, מגלה שלתוכניתו של הרב גץ לפרוץ מהכותל המערבי מזרחה, אל מתחת
להר הבית, היה שותף.
מדובר ברפי איתן, שהיה יועץ לענייני טרור וביטחון לשלושה ראשי ממשלה (מנחם בגין,
יצחק שמיר ושמעון פרס) ולימים נודע כמפעילו של ג'ונתן פולארד.
הרב גץ
הספר על הרב גץ, רב שעסק רבות בקבלה ושמחילות הכותל היו לו בית שני,
יצא לאור כמעט שמונה שנים אחרי מותו.
בספר, שהוזמן על ידי המשפחה, מתואר הרב גץ כפי שהיה:
איש רב פעלים, גומל חסד עם הבריות (לרוב בסתר), בעל גישה רוחנית לחיים, קצין
ומיסטיקן הן במעשיו והן בלבושו:
גלימה שחורה, מצנפת לבנה, סידור ותנ"ך בכיסיו ואקדח למותניו.
הוא היה בין ראשוני המתיישבים ברובע היהודי המתחדש והוליד 11 ילדים,
שרובם מתגוררים ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון.
אחד מבניו, יאיר, נהרג באמצע שנות השמונים בשומרון מפגיעת משאית נהוגה בידי ערבי.
הרב גץ האמין שזה היה רצח על רקע לאומני. בן אחר שלו, אבנר, נהרג בקרב על העיר העתיקה
במלחמת ששת הימים.
וולברשטיין חושפת חלקים נרחבים מיומניו של הרב גץ, שרק חלק קטן מהם פורסם קודם לכן.
היא מביאה עדויות רבות, כמו זו של נפתלי קדרון, בעבר מהנדס מטעם משרד הדתות,
שלפיהן ביסוד מסירותו הכמעט טוטלית של הרב לפרויקט חשיפת הכותל המערבי עמד רצונו
העז למצוא את כלי המקדש.
הרב גץ, שכיהן שנים רבות כרב הכותל מטעם משרד הדתות, דבק בתוכניותיו לאתר את כלי המקדש.
הוא לא הרפה מהן גם אחרי שהרבי מלובביץ', האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, יעץ לו
לחדול מכך.
הרבי מלובביץ' הזהיר את הרב גץ כי מי שיגלה את כלי המקדש מתחייב בנפשו, אך הבהיר
שמציאת כלי המקדש תחיש את הגאולה.
הרב גץ, כותבת וולברשטיין, "החליט להיות כפרתם של ישראל, לחפש את כלי המקדש ובלבד
שיסייע להחיש את הגאולה,
אולם הוא המתין לשעת כושר לפתיחת המחילות לכיוון מזרח".
מנהרות הכותל
אחת העדויות המרתקות בספר היא זאת של איתן.
"עם ההתקדמות בחפירת המחילות", מעיד איתן, "נפגשתי כמעט מדי יום עם הרב גץ.
למדתי עמו את מבנה המקדש ואת מידותיו.
הגענו למסקנה על מיקומו של המקדש ומיקומו של קודש הקודשים.
כשהגענו למקום שבו לפי לימודינו אמור להיות השער שממנו יצאו הכוהנים לטבול,
שיערנו שאם נפתח פתח בקיר לכיוון מזרח נוכל להתקדם במחילה ולהגיע עד קודש הקודשים.
אבל חיכינו לשעת כושר לפתיחת הפתח.
לא סיפרנו זאת לאף אחד, מכיוון שידענו שאם נפתח את הפתח והוא יתגלה, הדבר עלול
לגרום סערה פוליטית.
העדפנו לשמור את הסוד בינינו, כדי שאם חלילה יתגלה האשמה לא תחול על הממשלה וראשיה.
לכן גם בגין, שידע על החפירות לאורך הכותל, לא ידע על כוונתנו לפתוח את הפתח
מזרחה".
איתן מגלה כי מלכתחילה תוכנן הפתח להיפרץ בקומה שמתחת למפלס שבו נעשו אז העבודות
לחשיפת הכותל,
"כך שהוא לא היה אמור כלל להתגלות.
תיכננו להיכנס ולראות את המחילות ולהתקדם לכיוון שהערכנו כי בו נמצאים היסודות של
קודש הקודשים.
הערכנו שבלי כלי עבודה, אלא רק בעזרת אזמל עדין, נוכל לפורר את קירות המחילות
העשויים גיר רך.
חשבנו שכך נוכל להתקדם בשקט ובצנעה,
לגלות את מקומות המסתור שבהם הטמינו הכוהנים את כלי המקדש ולהגיע עד מתחת לקודש
הקודשים,
המקום שבו טמון ארון הברית".
איתן לא היה שותף הסוד היחיד של הרב גץ.
גם אחדים מאנשי משרד הדתות ומתלמידיו של הרב היו מודעים לתוכנית.
הוא נועץ גם עם אברהם חנן, המוצג בספר כמי ש"ניחן בכוחות על טבעיים לראייה פנימית".
לפני שנים רבות סימן חנן על גבי מפה, לפני ארכיאולוגים,
תוואי של מחילה מכיוון העופל שבכותל הדרומי לכיוון צפון מערב – אורוות שלמה –
ופנימה אל תוך הר הבית.
החופרים גילו אמנם מחילה בתוואי שסימן חנן, אך נמנעו מלהיכנס אל הר הבית.
כשהחל הרב גץ לשמש כרב הכותל ופרויקט חשיפת הכותל הגיע לשלב מתקדם,
הצביע חנן לפניו על הנקודה שבה לפי דעתו טמונים כלי המקדש. הרב גץ העריך כי באותו מקום
נטמן ארון הברית.
זרז לביאת המשיח
הארון, שלא נראה מאז חורבן הבית הראשון,
היה אולי החשוב שבכלי המקדש והוגדר כעיקר מושב השכינה.
יש הסבורים כי הוא עדיין טמון במחילות שבנה שלמה מתחת לקודש הקודשים.
במסכת שקלים במשנה נכתב:
"מעשה בכהן אחד (בזמן בית שני) שהיה מתעסק וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה
(והבין שבמקום זה יש כניסה למעבר תת קרקעי).
בא ואמר לחברו.
לא הספיק לגמור עד שיצאה נשמתו, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז".
הרמב"ם כותב כי בעת שבנה שלמה המלך את בית המקדש ידע שסופו להיחרב,
ולכן "בנה בו בית לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך
ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה".
במקורות היהודיים נכתב כי הארון עתיד להתגלות סמוך לביאת המשיח.
הרמב"ן כתב שהארון יתגלה "בבניין הבית או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח".
גם הרב גץ האמין שמציאת הארון ו/או כלי המקדש תהיה זרז לביאת הגואל.
תחילה ביקש לגלות את המקום שבו עמד המזבח, לפני אלפי שנים.
שני סימנים נתן הרב למקום המזבח.
האחד: המזבח הוצב על מישור, אדמה ישרה, ואילו הר הבית בנוי כולו מחילות על גבי
מחילות.
אם יימצא שטח מישורי, השונה מפני הקרקע הרגילים,
יהיה זה בבחינת הוכחה למיקומו של המזבח.
השני: מתחת למקום המזבח, שעליו הוקרבו קורבנות בימי המקדש, היתה רצפה של קוניה,
תערובת של סיד ואבץ.
"אם יימצא ולו פירור אחד של אבץ", קבע הרב, "ייוודע לנו מקום המזבח ודבר זה יקדם
אותנו רבות".
בתמוז תשמ"א (יולי 1981) נחצבה בהמשכו של הכותל המערבי,
מול מיקומו המשוער של קודש הקודשים לדעת הרב גץ, אותה מגרעת קטנה לארון קודש.
מיד עם תחילת החציבה נפער החור ונחשפה המנהרה הענקית החצובה בסלע לכיוון מזרח,
אל מתחת להר הבית. ממדיה היו מרשימים: 28
מטר אורך ושישה מטרים רוחב. בקרקעיתה היו מים רבים ובוץ. ביומנו רשם הרב גץ:
"ניגשתי תיכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה.
שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיניי.
ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי את 'תיקון החצות'
כמנהגנו".
ראשונים שותפו בסוד מנכ"ל משרד הדתות אז, גדליה שרייבר, ושני הרבנים הראשיים
הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף.
הרב גורן היה נרגש לא פחות מהרב גץ.
הוא ראה במחילת הענק כלי עזר ראשון במעלה לחשיפת מיקומו המדויק של קודש הקודשים,
ההאסור בכניסה לכל, למעט הכהן הגדול ביום הכיפורים.
סכנת חיים
בקרקעית המחילה נמצאו בוץ רב ומים, שפונו בעבודה ידנית.
מעגל השותפים לסוד הלך והתרחב.
ביניהם היה גם כתב קול ישראל מוטי עדן, שלטענת וולברשטיין השתתף במלאכת חשיפת
המנהרה.
"בלילות, לאחר עבודתי ברדיו, הגעתי למחילה ובעזרת מכושים ומריצות סייעתי במלאכה
הקשה של ניקוי המחילה",
מספר עדן, כיום כתב ערוץ 1 בצפון.
שבעה שבועות אחרי חשיפת המנהרה שודרה ידיעה על כך בקול ישראל.
עיתונאים מכל העולם זרמו למקום.
בסוף חודש אב, בליל שבת, הכניסו ערבים צינורות מים אל תוך המנהרה דרך אחד הפתחים
שברצפת הר הבית ושילשלו פנימה תאורה רבת עוצמה.
הרב גץ, שחשש מכניסת ערבים למנהרה ולרחבת הכותל המערבי, הורה לחסום בקרשים את הפתח
שנפרץ.
אבל כעבור שעות מעטות נכנסו מוסלמים למחילה.
הרב גץ הוזעק למקום מביתו שברובע היהודי.
רעייתו קראה לתלמידים מישיבת תורת כהנים לבוא למחילה ורצה אחריו.
היא הבחינה בבעלה עומד כמעט לבדו מול קבוצה של ערבים שבידיהם כלי עבודה, מקלות
ומכושים,
חזרה לרחבה הפתוחה והזעיקה מתפללים בצעקות רמות: "הצילו, הרב בסכנת חיים".
הסיפור הסתיים כשהדרג המדיני הורה לאטום את הפתח למנהרה בבטון מזוין.
ביומנו כתב הרב גץ:
"אני פורש למנוחה כשטעם מר בפי.
מעודי לא חשתי השפלה של היהדות כמו היום וזאת במדינתנו הריבונית. אני מתפלל שזהו
סוף הגלות…
כלי התקשורת משתוללים וניכרת התופעה של השנאה העצמית,
אולם אני מנוע מלגלות סודות אפילו באמצעות יומן זה ולכן אינני מגיב ואינני משיב
לחורפי דבר".
בליל 3 בספטמבר 1981 הוסיף הרב גץ ביומנו:
"הרגשתי בתיקון חצות קרובה לזו של אבותי, בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית
אלוקינו בשעת החורבן.
קול הלמות, קול ערבים בתוך המנהרה.
הם סותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר.
כל צעקה שלהם היא כמדקרה בלבי הפצוע. בכל חריפותה יצאה מפי הזעקה:
'באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשיך, אך עלי להתחזק ולא להישבר, כי עלי להמשיך
בתפקיד אפילו בודד במערכה'".
בספטמבר 1995, שלושה ימים אחרי שהשלים את שיקום בניין ישיבת המקובלים בית אל, נפטר
הרב גץ.
במחילות הכותל נותר עד היום בית הכנסת שבנה, מול מיקומו המשוער של קודש הקודשים.
במקום גם מוסיפים להתקיים שיעורי תורה ותפילות.
הרב גץ היה ידיד אישי של אנשי ציבור רבים, כמו האלוף (מיל') יוסי בן חנן או ראש עיריית
מעלה אדומים בני כשריאל.
להר הבית הקפיד הרב שלא לעלות, אולם תוארו הבלתי פורמלי, "רב הכותל והר הבית", העיד
יותר מכל על מאוויי לבו.
בחסות עיתון הארץ
